אך אם הסנסציה של 'הספר הראשון' הוכחה כהפתעה לאחרים, בעיני ל.ר.ה זה היה כנחשול. המספרים נראו למעשה כך: 2,000 מכתבים במאי 1950 ו-200 בכל יום ויום מאז והלאה במהלך יוני, יולי ואוגוסט — למעלה מ-18,000 מכתבים. ספר זה שלח את הקוראים לביתו של ל.ר.ה בניו-ג'רזי, גרם למילוי הסלון שלו, היה מקום רק לעמוד — והגדיר מחדש את חייו כך: הם לעולם יותר לא יהיו שלו. למעשה, בתוך שבועות, שטף התלמידים דרש את שכירתם של בית שני ושלישי ואז את הקמתו של ה'מוסד לחקר דיאנטיקה של האברד'.
בינתיים, עד לסוף 1950, מעל 250,000 איש נוספים נתנו אודיטינג לחבריהם ולמשפחתם, עד שהעיתונים דיווחו לבסוף זאת: "הוא יביא את 'חוק ההגיון' שזה מכבר חיפשו אחריו לבעיות המקומיות והעולמיות בפוליטיקה, בתקשורת, במשפט, וכמעט לכל תחום אחר של פעילות אנושית — השאיפה של מחקר בן 3,000 שנה." וכל זה היה רק ההתחלה — 'הספר הראשון', 1950.
כמובן, לכל מה שסיפרתי לכם יש סיפור מקביל, וזהו סיפור המחקר והפיתוח של ל.ר.ה. משום שאחרי הכל, דיאנטיקה היתה רק ההתחלה ומילות הסיום של ל.ר.ה לא יכלו להיות יותר לעניין: "למען השם, התחילו לעבוד ובנו גשר טוב יותר!"
'הספר הראשון' פירט את ניתוח המבנה של המיינד ואת תמונות הדמות המנטליות אשר מרכיבות את המיינד "הריאקטיבי". אך כפי של.ר.ה אמר, שאלת המפתח שעדיין נותרה ללא מענה היתה זו: "מי או מה מסתכל על התמונות?" והחיפוש אחר תשובה זו הפך ליעד המחקר המיידי של ל.ר.ה.
הרמזים הראשונים הופיעו בקיץ 1950 כשפרקלירים החלו להיזכר במאורעות מחיים קודמים. ומבחינה זו, מאורעות שקדמו לחיים אלה לא רק שהופיעו בתדירות הולכת וגדלה, אלא, חשוב מכך, CASEs אלה התקדמו רק כאשר מאורעות אלה, לכאורה מחיים קודמים, טופלו. או כפי של.ר.ה אמר מאוחר יותר: "כולם 'ידעו' שחיית רק תקופת חיים אחת והוויכוח המר שהתחולל על מיתות בעבר מנע כל מחקר עליהן במשך כ-6 חודשים פשוט משום שכל פרקליר שביקשתי שיריץ מוות מהעבר מיד חש הפחתת ערך ודבר זה גרם לו לחלות.
ולא ידעתי מדוע זה יגרום לאדם להיות כל-כך חולה. ניתן להפחית בערכה של אנגרמה. זה לא הפך אדם לחולה מאוד. אך אם הפחתת בערכו של מוות מהעבר, אווו!"
